9 ספטמבר, 2010.

אלדד עבר לבית של סבתא. אני בא לבקר אותו, ואנחנו יושבים בבית החדש, אין יותר שטיחים ואין יותר רהיטים כהים. הכל, מלא פרחים. הוא שם לי צהריים פקל כל ביקור, ועושה קפה. הכאב שלו עמוק מאוד, הוא לא משחרר דברים שכבר היו ונגמרו. הוא מדבר הרבה שהוא רואה את סבתא ובגלל זה לא הוא לא יושן בחדר השינה. הוא יושב וקורא ספרים של יונה וולך המשוררת, אני אומר לו בחיית בנאדם, אל תקרא את הדברים האלה, ואני, בהתמדה, מתעצב מאוד. היום אחות של סבתא באה לאמא. הוא בא ולבש חולצה מכופתרת. סבתא הלכה כבר לפני המון חודשים, וסה"כ המוות שלה התכנס לפני שבא. אני אוזן קשבת בשבילו, הוא יודע. מה תגיד לבנאדם שהתייתם.

שם את ספיר על המטוס ומנסה לישון עלק עד הבוקר. אחרי תימנים עם רמקולים מבחוץ, פונה אל הגיטרה הפוך באחת עשרה בלילה. לא הולך. "תעשי תעשי כלים, את לא נוסעת לטרבלינקה". הרבה לחץ היה בחדר לפני שהיא טסה. לקחתי אותה לשדה במקום אמא ואבא. נישקתי אותה כמו הורה, ושלחתי אותה לדרכה. פשוט תשאלי איפה זה הגייט. לא ישנתי כל הלילה, דרוך לכל עדכון בפייסבוק.

שתיים אקונומיקה במבצע כבר שבוע על הרצפה. השני בשקל. שתתקבל לעבודה ותביא את המכה תוכל לשלם את הכבלים בעצמך. ניגש למבחן בכימיה כללית א'. הוא דורס אותי. אני יושב, מובס, לא יודע אם לשקוע בהלם או להצטער על הזמן העצום שלמדתי. "מה אתה עייף רן, אתה צעיר" אומרת לי הבוחנת. השינה שלי שוב לא משו, אולי זה המזגן. נמאס לי להיות ער בלילה, מחשבן אם שש שעות מספיק, וכמה זה שבע בבוקר ועוד שש, ואולי אפשר לפצל שלוש פה ושלוש שם, וכוסאמק שש שעות! אני כנראה לא מהחומר האנושי, אומר לרננה. "אתה כן מהחומר האנושי, אתה פשוט לא מהחומר העל אנושי שנמצא במחלקה".

עזבתי את כימיה. כל זמן שזה היה, הרגשתי כמו מישהו, עכשיו אני מרגיש עוד פעם כמוני, משתדל שהיתרונות יעלו על החסרונות. לפעמים אני כזה "וואו הרבה זמן לא ביקרתי את סבתא. אהה כן", האובדן מכה בך לפרקים. מתלבש יפה, מביא פירות לארוחת שישי. גדלתי. אפילו אבא כבר לא מעיר אותי בשביל הנחיות לחנייה (אחי מסביר שהחנייה הקרובה היא לאנשים עם ילדים. מאז אני מקפיד לחנות רחוק. משתדל להמנע מחזיתות). בלילות אני מתגעגע - היא כבר טסה שוב, למקום אחר. חנקנו את הזוגיות. מקום עם מכונה שמוציאה חטיף פופקורן מתוק, אתה יודע שהסתבכת, הסכמנו ערב הטיסה. משרד הרישוי, בית חולים, כאלה. חושב על החברים, "הם לא יודעים מה זה פרידה", משקר לעצמי.

נמעך על הספה. הירדמות בכלל תהיה שיא היום. חוזר מדייט, לא מבין מה לעזאזל עשיתי הלילה. אולי באמת הגיע הזמן להפסיק עם הספורט הזה, "רגע לעצמי", פעם שחשבנו שאפרת גוש כותבת לנו בול. מבקר את אייל בבית חולים. אני לא יכול לסבול שחברים שלי חולים. הוא רוצה את יורי ואני משתדל לא לקחת ללב.

ואיכשהו קורה שאני שלושה שבועות משתגע, כי ואיכשהו תקופת מבחנים משתקת כל דבר אחר, כי ואיכשהו שאסיים אעשה חופש, כי ואיכשהו אכניס כסף.

ואיכשהו אני מחפש חבר לקפה דקה לפני החג, ואיכשהו האי ציפייה בגיל עשרים ושמונה מחברים, כבר פחות ופחות מנסה, ואיכשהו החופשה לא תצא לפועל, כי איך תעשה חופשה לבד? ואיכשהו קיבינימט הכל מתמסמס. בכדורסל קוראים לזה רגעי הקראצ. אז ברגע הקראצ, אני מוציא את המגבת של הים, ומסניף אותה. זה עוזר? חיבוק ממורן הישנה עוזר יותר. חו"ל היה עוזר ממש, אמר המפונק.

להיסטוריה של עמודים קודמים, אתם מוזמנים לדפדף כאן.